ראיון עם שולה מוזס

עדכון אחרון: 17/05/2015 12:00:00

היא למדה תואר ראשון בכימיה וחשבה גם להיות זמרת אופרה, עבדה במחשבים בתעשיה האוירית ובמחלקת המחשב בידיעות אחרונות. היא הפכה את תחביב הבישול שלה למקצוע, פתחה מסעדה, הוציאה ספר בישול והגישה את תכנית הבישול הראשונה בטלוויזיה הישראלית ואפילו למדה ניהול - אבל כל אלה היו רק מבוא לפעילותה ב'למרחב': "אני חושבת שמצאתי את זה", היא אומרת, "את הליבה, את הבייבי. מצאתי את המקום הנכון שלי".

שולה מוזס, ההוגה, המייסדת והאמא הגאה של למרחב - איך הכל התחיל?

זה התחיל מרעיון שמאחוריו עמד רצון של זאבי, בן זוגי, ושלי לעשות שינוי חברתי. הרעיון הבסיסי היה לעזור למי שעוזר לעצמו. עם הרעיון הזה הגענו לארגון "שתי"ל", והתחלנו תהליך מורכב שכלל דיוק והתכווננות, בעזרת אנשי מקצוע ורשויות הרווחה, למידה מתכנית "דרור" שכבר היתה קיימת, וכמובן הקמת עמותה, גיבוש הוועד המנהל והצוותים המקצועיים, שבאמצעותם ובעזרתם נוכל להגשים את החלום.

מהו המודל הזה? לאיזה מין שינוי חברתי אתם חותרים?

אנחנו רוצים להגיע ליותר שוויון, לשוויון הזדמנויות. ראינו שיש אנשים שנמצאים מתחת לתקרת הזכוכית, שהיא בלתי נראית אבל מורגשת מאד, אנשים שיש להם כוחות מסוימים אבל הם לבד - אין מי שייתן להם יד או כתף או עצה. האנשים האלה, מפני שהם לבד, נמצאים כל הזמן כמו בשחיית כלב, נשארים במקום. הם לא טובעים אבל הם גם לא מגיעים לחוף. אנחנו רוצים לקחת אותם וללמד אותם לשחות, כך שהם יוכלו להגיע לחוף. בחוף הם כבר יסתדרו. והחוף הזה נמצא בעצם מעל תקרת הזכוכית.

לפי התפיסה שלנו, על ידי זה שניתן להם את ההזדמנות הזאת להפוך לאזרחים תורמים, נהפוך אותם גם לסוכני שינוי. זאת אומרת שהחזון שנבנה היה להביא לשינוי חברתי באמצעות סוכני שינוי.

את מתארת פרופיל שמורכב להגיע אליו – מצד אחד צעירים שהם, מה שאתם מכנים, חסרי עורף משפחתי ומצד שני בעלי כוחות. איך מאתרים את המתאימים?

גם כאן היה תהליך. בהתחלה פנינו לכל בוגרי הפנימיות באיזור השרון וסיפרנו להם על התכנית. היו 30-40 שהביעו רצון להשתתף וכל מי שרצה – התקבל, ככה, בלי מיון בכלל. לכל אחד הוצמדה אז עובדת – מלווה. אבל מהר מאוד היתה נשירה – של 70%.

שבעים אחוז?

כן, היתה בעיה של תאום ציפיות. היו כאלה שחשבו שיקבלו רק עזרה כלכלית, ולא זאת היתה כוונתנו – העזרה הכלכלית שאנחנו נותנים היא חלק מתכנית אישית כוללת. לא לכולם זה התאים.  היו כאלה שהיו להם כוחות ומוטיבציה, אבל נסיון החיים שלהם הביא אותם להיות כל כך שרדנים, שהם למדו לסמוך רק על עצמם, לא לשתף ולא להיעזר. בשבילם התכנית – שהיתה אז עם דגש יותר טיפולי (כל המלוות היו עובדות סוציאליות) –  גם לא התאימה. והיו כאלה שרצו, אבל לא היו להם כוחות. הבנו שיש צורך בבדיקה ובמיונים ובמשך שנים עבדנו ושכללנו את התחום הזה, שהוא מאוד חשוב. היום אחוז הנשירה מתקרב לאפס.

את מספרת שהתכנית הייתה בהתחלה עם דגש טיפולי, פרטני בעיקר, היום זה כבר קצת אחרת.

המודל רק התחיל להיבנות ואנחנו כל הזמן למדנו מניסוי ותעייה. גם היו משיכות לכיוונים שונים. הייתה משיכה שלי לכיוון לא של טיפול אלא יותר חינוך, אבל מצד שני דה פקטו אנחנו לקחנו לעבודה עובדות סוציאליות והן משכו יותר לכיוון הטיפולי. היה לי תסכול גדול שזה לא הולך לכיוון שאני רוצה. היו תוצאות טובות, אבל הרגשתי שאפשר להגיע ליותר.

לאיזה כיוון רצית להגיע? למה שבשפה של היום נקרא קואוצ'ינג?

לא. הכוונה הייתה להוסיף עוד "רגליים" לתכנית. שבנוסף לתחום הליווי האישי יהיה גם תחום קבוצתי וגם תחום קהילתי-חברתי. בסופו של דבר זה גם הגיע מהצעירים עצמם: ב-2008 באו צעירים שלנו לישיבת צוות ואמרו לנו: "נמאס לנו להיות המסכן הנבחר. אתם בוחרים אותנו כי אנחנו חזקים ויש לנו כוחות ומוטיבציה ומהרגע שאנחנו נכנסים לתכנית אתם מתחילים להתייחס אלינו כאל מסכנים. כמי שצריך טיפול. אנחנו לא חולים". זה בדיוק היה העניין.

ב- 2009 עשיתי את המעשה. הרגשתי שמצאתי את הדרך, את איך אני מזיזה את העגלה. לא הרבה, רק להזיז ככה כמה מעלות כדי לחזור לדרך שאני רציתי שתהיה. היום אנחנו בדרך הזאת.

ספרי על הדרך

אני רואה בדרך תהליך ותהליך הוא לא דבר של שנה או שנתיים. שינוי עמוק לוקח זמן והטווח הארוך הוא חלק ממה שמאפיין את התוכנית שלנו. דבר נוסף, הוא משהו שאני קוראת לו 'לפתוח חלון לחלום'. באים לפה צעירים שאין להם חלומות. אין להם כי הם לא יכולים להרשות לעצמם. ועוד דבר – 'חליפה לפי מידה': כל צעיר שונה מרעהו ועלינו להתייחס אליהם כמסוגלים, יכולים ועצמאיים.

זאת תכנית אינטנסיבית מאד. היא נוגעת בכל תחומי החיים של הצעיר. הכל. כך שגם אם אני עכשיו אמנה אותם, יכול להיות שמחר יבוא צעיר עם איזה צורך אחר וזה ייכנס פנימה גם, כי אין דבר שהצעיר או הצעירה צריכים ושאנחנו אומרים – זה לא קשור. הכל קשור. וכל אחד מקבל לפי צרכיו. כמו ילדים במשפחה. מעבר לליווי האישי, הצעירים נמצאים גם בתוך קבוצה – קבוצת הגיל שלהם, ובקהילה של הבית. התהליך של כל אחד הוא תמיד גם בהקשר הזה, בהקשר החברתי.

לכל שלב בתכנית יש הדגשים שלו, וההתמודדויות שלו. בי"ב, זה הבגרויות והפרידה מהפנימייה וההתכוננות לצבא, בצבא זה בכלל לסיים את השירות עד הסוף וגם שיהיה שירות משמעותי, ואחר כך, בשלב ג' זה – אוקיי, מה אני עושה עכשיו? ואז ממש לחפש יחד עם הצעירים את החלום. את החלום שלהם. ואחרי שמוצאים מתחילים לראות מה הם צריכים לעשות כדי שיוכלו להגשים אותו. ארבע שנים אחרי תום השירות הצבאי בד"כ הם כבר בדרך הנכונה. זה התהליך, זה ההוליזם וזה החלון לחלום. היום אנחנו איתך, יש לך גב, אתה יכול לחלום. אתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה להיות. אנחנו תמיד אומרים – תשאף גבוה, תשאף לירח. מקסימום תנחת בין הכוכבים.

את יכולה לספר על קשרים אישיים שנוצרו בינך לבין צעירים בתכנית?

יש המון... היום אני עובדת גם הרבה מחוץ לבית - גדלנו ואני רוצה להפיץ את הנושא מעבר לגבולות "למרחב", אבל פעם הייתי פה כל יום. קודם כל במטבח – בישלתי להם מרקים בסיר גדול והגיעו צעירים שרצו לעזור לי והתחילו לעבוד יחד איתי. אז הייתה ג', צעירה אחרי צבא, שבישלה איתי וגם עבדה כנהגת הראשונה של השאטל של בית למרחב. הלכנו יחד לקונצרטים ואנחנו עד היום בקשר, אפילו שהיא בארה"ב. והייתה מישהי אחרת שגם היא כבר היום בוגרת. דוקטור לכימיה. היא הייתה חולת סוכרת ולמדה בבר אילן וכששברה את היד, הייתי נוסעת אליה כל יום כדי להזריק לה אינסולין.

יש בחור ממוצא אתיופי שהגיע אלינו בכלל בזכות חברה שלי. הוא היה מאבטח בבית ספר והיא הייתה עוברת שם יום יום ורואה אותו, הם היו מברכים זה את זו בבוקר טוב. ויום אחד היא ראתה שפניו לא כתמול שלשום, היא שוחחה איתו והתברר שהוא חשב שהאבטחה היא עבודה מועדפת ומסתבר שלא. משהו בשיחה איתו אמר לה – הוא מתאים ללמרחב. היא פנתה אלי ואני נפגשתי איתו בבית קפה וסיפרתי לו על התכנית. הוא פנה ליחידת המיון והתחיל תהליך, אבל התהליך הזה התמשך עוד ועוד כי הוא לא הצליח להשתחרר מהעבודה כדי להגיע. באיזשהו שלב אמרו ביחידה – הוא לא רציני, אבל אני התעקשתי עליו. הרגשתי מהפגישה איתו שיש שם משהו אדיר. מצד אחד, רקע מאוד קשה ומצד שני, את רואה שיש שם פוטנציאל ואישיות יוצאים מן הכלל. הוא התקבל לתכנית ועשה מאמצים אדירים לקחת חלק בפעילויות בתוך החיים התובעניים שלו. היום הוא סיים לימודי משחק והוא לומד עכשיו בווינגייט טיפול בתנועה. במקביל הוא הפך משוטף כלים במסעדה להיות סו שף במסעדה אחרת. הוא מאוד מוכשר ומאוד מחוייב. אני מחכה לראות לאן הוא יגיע. יש בינינו קשר חם. תענוג. ויש עוד הרבה דוגמאות.

דיברת על עיקרון ההמשכיות – על הרצון שמי שמשתתף בתכנית יהפוך לסוכן שינוי. ספרי על שינוי בכיוון הזה, שממשיך הלאה.

אני אספר לך סיפור אחד, דווקא מישהו שהיה בין הבוגרים הראשונים שלנו. כשצעיר מגיע לשלב היציאה למרחב, אנחנו עושים פגישה עם ההנהלה ועושים מין טקס כזה. מדברים מה היה, איפה היית, איפה אתה היום. מה זה תרם לך, איך היה אילולא, איזה שינוי עשית. ואז הוא אומר – השינוי הכי גדול שאני יכול לדבר עליו, הוא שכשבאתי הנה לא היה לי אופק והיום יש לי אופק. זה היה כבר לפני הרבה שנים והוא באמת מצליח מאד היום, גם בעבודה, גם בחיים האישיים. בשיחה ההיא הוא אמר: "אבל היה עוד שינוי. כשבאתי אליכם, חשבתי שהעולם הוא רע. אם מישהו פנה אלי וביקש עזרה הסתכלתי עליו כאילו.. מה אתה רוצה ממני? אני אתן משהו? מה, מישהו נתן לי פעם משהו? מישהו עזר לי אי פעם? ופה למדתי שהעולם הוא לא רע. יש אנשים כאלה ויש אנשים כאלה ואני רוצה להשתייך לאנשים הטובים." ועוד אמר: "היום, כשאני כבר בוגר, וכבר לא בלמרחב, אני תורם מעצמי.

יש לו סוג דם נדיר כזה שתורם לכולם. O מינוס. אז הוא סיפר שמתקשרים אליו באמצע הלילה מבנק הדם ואומרים לו בוא עכשיו תתרום למישהו שאתה לא מכיר והוא בא. אפילו שהוא לא יודע למי זה, מה הלאום שלו, ומה הדת שלו, שום דבר.  זה השינוי הגדול שלמרחב עשתה.

אי אפשר שלא להתרשם מהחיבור האישי שלך לתכנית. ברור שזה בנפשך. ואת גם מציגה סוג מאוד ייחודי של פילנתרופיה, את מאוד מעורבת ומכירה את הנושא לעומק – וגם, ממש עובדת בזה. מאיפה זה הגיע?

נולדתי ברומניה ועליתי ארצה בגיל 13. היינו שני ילדים בבית, אני הגדולה ואח צעיר וברומניה היינו לבד. בעצם כל המשפחה הייתה כבר בארץ מ- 47' ורק אנחנו נשארנו כמסורבי-עלייה, בגלל שההורים שלי היו פעילים ציוניים. אנחנו מאד נעזרנו במי שהיה מסביב, וגם עזרנו. בעיקר בקהילה היהודית, אבל לא רק. אז קודם כל - זה מה שראיתי, שנעזרים. הדבר השני היה שבתוך הבית, אנחנו בעצם היינו עניים. תמיד היה לנו מה לאכול אבל לא תמיד היה משהו טוב לאכול. ועם כל זה, אמא ואבא שלי תמיד עזרו לאחרים. ממה שלא היה להם – הם תמיד נתנו. אמא תמיד הייתה מאד מעורבת, מקשיבה, עושה עבור אחרים. ככה גדלתי.

כשהגענו ארצה הלכתי לפנימיית בויאר. הייתי ארבע שנים בפנימייה ושם הכניסו בנו, בצורה לא פורמלית, את המעורבות החברתית: יש לנו מה לתת לחברה וצריך לתת. ובאמת אני מסתכלת על בני המחזור שלי, שאני בקשר איתם, למרות שכבר עברו ארבעים שנה מאז שסיימנו, ובאמת כל אחד עושה משהו. כל אחד בתוך התחום שלו או אפילו מחוץ למקצוע שהוא בחר.

אני חושבת שבכל החיים הבוגרים שלי תמיד היה מישהו אחד שאיכשהו הכרתי והתחלתי לעזור, ותמיד באותה צורה. בצורה של לגדל אותו. לעזור לו לממש פוטנציאל. אם זאת הייתה מטפלת שעזרה עם הילדים כשהיו קטנים, או שוטף כלים במסעדה שהייתה לי. הכל בצורה לא פורמלית ובלי לשים לב לזה אפילו, אלא פשוט כחלק מהחיים, חלק מלהיות בן אדם.

בסופו של דבר מה שהביא ללידת הרעיון של תכנית למרחב היה מפגש שלי עם אישה צעירה שהגיעה לביתנו כעוזרת בית. היא הייתה במצב קשה ותפקדה כמפרנסת יחידה של בעלה ושני ילדיה. היא עבדה במספר עבודות וסירבה ליפול למעגל המסכנות. מצד שני – כל המאמצים העל-אנושיים שלה היו כדי להישאר במקום, במקרה הטוב. כדי לא להידרדר. הייתה בינינו כימיה ונוצר קשר עמוק ואמון הדדי שהביאו להתערבות אינטנסיבית  שלי ולתהליך ארוך של שינוי ולימוד שניתן היה לראות את תוצאותיו. זה סיפור אהבה שנמשך כבר קרוב ל-17 שנים. אנחנו בקשר עמוק עד היום. מהר מאוד הרגשתי שאני מקבלת אפילו יותר ממה שאני נותנת. התהליך  הארוך שעברתי איתה הוא ממש הבסיס של התכנית. יכולתי לבודד מתוכו את הפעולות והשינויים שנעשו ואיתם לבשל את הרעיון של למרחב. עם הסיפור שלה סימנתי גם את החלום שלי – לגעת בעוד אנשים כמוה וליצור מהפך בחייהם, כזה שיצרף אותם למעגל של אלה שנהנים ורואים ברכה בעמלם ומוכנים לחלק את הנאתם עם אחרים, שטרם הגיעו לכך.

איך החלום הזה הפך למציאות?

ההזדמנות להגשים את החלום הזה הגיעה כשזאבי ואני מכרנו את המניות שלנו ב"ידיעות אחרונות". החלטנו שנעשה עם הכסף דברים נכונים וטובים. אמרנו: כן, אנחנו רוצים לשנות משהו בחברה הזאת שאנחנו חיים בה.

היום שנינו לומדים בודהיזם ומבינים שמה שאז אמרנו זה בדיוק זה: אם אתה לא דואג לאחרים ואתה רק דואג לעצמך לא יכול להיות לך טוב. זאת אומרת שחלק מהמוטיבציה אפשר לקרוא לו אנוכיות מוארת. זו  אנוכיות כי אני רוצה שיהיה לי טוב, אבל זה מואר כי זה דרך זה שאני עוזר לאחרים.

אנשים מדברים על זה שפילנתרופיה זה אלטרואיזם טהור. אבל אני לא מאמינה בזה. אני אומרת: אין כזה דבר. לכל אחד יש איזשהו אינטרס. אינטרס זה לא מילת גנאי. אינטרס זה יכול להיות משהו מצוין. כמו זה שאת רוצה לשנות את החברה. יש לך אינטרס לשנות את החברה, יש לך אינטרס שלשכן שלך יהיה טוב. יש לך אינטרס גם שיהיה לך טוב מזה שלאחרים טוב. מה רע בזה?

ואחרי שהחלום הזה מתגשם כבר במשך 12 שנים, לאן מועדות פניכם?

קודם כל אני מאד מקווה שלא יהיה צורך בלמרחב, אבל זה באמת אוטופיה כי תמיד יהיה. באופן מעשי יותר אני מאד מקווה שהנושא הזה של צעירים חסרי עורף משפחתי יהפוך למשהו ארצי, שהממשלה תיכנס לעסוק בו, ושגופים אחרים ייכנסו לתחום.

במסגרת התכנית, אנחנו מובילים שני מהלכים: האחד הוא התרחבות – פתחנו שני סניפים נוספים לזה שבהוד השרון – בעפולה ובבאר שבע; והשני, מהלך שנעשה באמצעות נתן, המנהל המקצועי שלנו: שנהפוך למרכז ידע בתחום. אנחנו רוצים להכשיר ולהדריך גם ארגונים אחרים, כמו למשל פנימיות, שחלק גדול מההשקעה שלהן בבני הנוער יורד לטמיון עם הפרידה בגיל 18. אנחנו חותרים להפעיל תכניות המשך אצלם בעזרתנו, נעשה התאמה של המודל שלנו למה שהם צריכים.

החזון שלי הוא שלא יהיה בארץ צעיר אחד בגיל 18 ומעלה שרוצה להתקדם וזקוק לסיוע ושאין לו מענה. המענה יכול להיות בלמרחב, בארגונים אחרים, בדמויות משמעותיות. ברגע שזה יקרה, אני מאמינה שצפוי שינוי אמיתי. החברה שלנו תהיה אחרת.